היום, 21 בינואר 2025, אנו חוגגים את27 שנים מאז השחרורשל אחד הכותרים האיקוניים ביותר בהיסטוריה של משחקי וידאו:Resident Evil 2.
זה היה ב-1998 כשקאפקום הוציאה את סרט ההמשך לסיפור האגדי ממילאResident Evil, והוא עשה את זה עם עבודה שמסוגלת להגדיר מחדש לא רק את הז'אנראימה הישרדותית, אבל גם ציפיות של שחקנים כלפי המדיום.
מתרחש במפורסם כעתעיר דביבון,Resident Evil 2הוא שם אותנו בנעליים שללאון ס. קנדי, שוטר ביומו הראשון בתפקיד, וקלייר רדפילד, בחיפוש אחר אחיו הנעדר.
שתי דמויות שנכנסו ללב המעריצים, שני סיפורים שנשזרו זה בזה דרך נרטיב שלא נראה כמותו, הודות ל"מערכת הזאפינג" המפורסמת שאפשרהלחוות את אותה העלילה משתי נקודות מבט שונות.
ומה עם האווירה? הסמטאות האפלות, הדממה המיוסרת שנקטעה בגניחות שלמתים, מסדרונות תחנת המשטרה שנראו "אמיתיים", לפחות בזמנו.
הכל תרם לתחושת אימהמַמָשִׁי, נעשה אפילו יותר אינטנסיבי על ידי היריות הקבועות, שנואות ככל שהן אייקוניות.
אבל הלב הפועם האמיתי של המשחק היה היכולת של Capcom לשלב במומחיות משחק, אווירה ונרטיב.Resident Evil 2זו הייתה חוויה שכבשה אותך ודחפה אותך להמשיך, למרות הפחד המתמיד ממה שעלול להסתתר מעבר לפינה.
במהלך השנים,Resident Evil 2זה המשיך להשפיע על דורות שלמים של מפתחים ושחקנים. ההוצאה המחודשת שלו ב-2019, גרסה מחודשת שהתקבלה (כמעט) באותה התלהבות כמו המקור (ואתה מוצאמים אמזון), חזר על כמה מהפכני היה החזון של Capcom משנת 1998 וזה פרט שלא כל משחק יכול להתפאר.
עשרים ושבע שנים מאוחר יותר,Resident Evil 2לכן זה נשאראבן דרך. אבל, עבורי, זה גם מהווה נקודת מפנה. אני עדיין זוכר את תחושת האי-נחת שחשתי כשצעדתי במסדרונות ה-RPD, חמוש רק באקדח ובכמות מגוחכת של כדורים. התחושה הזו של חוסר אונים ואדרנלין ביחד.
היום, בעידן בו התעשייה מתמקדת יותר ויותרמרובה משתתפים,Resident Evil 2מזכיר לנו שהקסם האמיתי טמון בעוצמת הרגשות.
וזה, בכנות,זה משהו שהזמן לא יכול למחוק ().
